פסק-דין בתיק ע"פ 4478/03

השופט י' עדיאל:

1.             המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטים י' טימור, ש' דברת וח' סלוטקי) ברצח פנחס טבק ובת זוגתו, חנה גולדברג, וכן בעבירות של קשירת קשר לפשע, תקיפה לשם שוד בנסיבות מחמירות ותקיפה חבלנית בצוותא לפי העובדות כדלקמן:

           בחודש אוקטובר או נובמבר 1998 קשר המערער עם שלושה אחרים, מקסים קילטון (להלן - קילטון), סטניסלב שטוחין (להלן - שטוחין) ופאבל צלקוביץ (להלן - צלקוביץ) לבצע שוד בדירה בה התגוררו המנוח, פנחס טבק, שהיה חלפן כספים והחזיק בדירתו סכומי כסף גדולים בשקלים ובמטבע זר (להלן - המנוח) וחנה גולדברג (להלן - המנוחה). לצורך כך נסעו המערער ושלושת שותפיו ביום 13.11.98 לבאר-שבע, והחליפו דולרים אצל המנוח כדי להכיר את זירת העבירה. ביום 15.11.98 הגיעו הארבעה פעם נוספת לבאר-שבע. צלקוביץ נשאר מחוץ לדירה לתצפת. המערער יחד עם השניים האחרים, שטוחין וקילטון, נכנסו לדירה, החליפו דולרים לשקלים, ולאחר מכן התנפלו על המנוחים, הכו אותם, קשרו אותם בצווארם, דקרו וחתכו אותם בסכינים וגרמו למותם כדי למנוע התנגדותם לגניבת הכספים. תוך כדי כך הגיעה לדירה ד"ר אגי קראוס, כדי להביא תרופה למנוחה, ומשזו צלצלה בפעמון הדירה, המערער יחד עם האחרים תקפו אותה במכות אגרוף בפניה, שגרמו לה חבלה של ממש, וברחו מהדירה מבלי לקחת דבר.

2.             בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על יסוד הודעותיהם במשטרה של צלקוביץ ושטוחין שהפלילו את המערער. הודעות אלה התקבלו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לאחר שצלקוביץ ושטוחין, שזומנו על-ידי המאשימה למתן עדות ואף עלו על דוכן העדים, שתקו וסירבו להעיד. להודעות אלה מצא בית המשפט המחוזי חיזוקים שונים בחומר הראיות אליהם נתייחס בהמשך.

           שניים אלה הורשעו גם הם בחלקם במעשה. צלקוביץ הודה במסגרת עסקת טיעון והורשע בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות (בנוסף על הרשעות בשני תיקים אחרים של שוד חלפני כספים בחולון ובתל אביב). שטוחין הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של רצח, קשירת קשר לפשע ותקיפה לשם שוד בנסיבות מחמירות. ערעורו על ההרשעה תלוי ועומד בפני בית משפט זה.

           אציין כבר עתה, שבעת שצלקוביץ ושטוחין מסרו במשטרה את הודעותיהם המפלילות את המערער ואת קילטון, השניים האחרונים לא היו בארץ. מאוחר יותר, המערער נעצר בפולין והוסגר לארץ, בעוד שקילטון לא הובא לדין עד היום.

3.             צלקוביץ ושטוחין מסרו בהודעותיהם במשטרה גרסאות זהות לגבי תכנון השוד, בכלל זה הסיור המקדים שערכו כל הארבעה בבאר שבע, אז פגשו את המנוח, החליפו אצלו דולרים ואף סרו לדירתו כדי שזה יראה את שטוחין, אותו הכיר, יחד עם המערער ועם קילטון וולא יחשוד בהם כאשר יגיעו לביצוע השוד. גרסאות דומות מסרו השניים גם לגבי האירועים שהתרחשו לאחר ביצוע השוד, אף שבדרכם חזרה הם התפצלו. השניים גם טענו שהכוונה לא הייתה להרוג את המנוחים אלא רק לשדוד את המנוח.

           ההבדל העיקרי בין הודעות השניים מתבטא בחלקו של כל אחד מהם במעשה.

           צלקוביץ, אשר תחילה (ת/13 מיום 26.9.99) כפר בכל מעורבות במעשה, הודה בהמשך (ת/14מיום 28.9.90, שחזור מיום 29.9.99 (ת/22) ו- ת/15 מיום 30.9.90), במעורבותו בקשר לביצוע השוד ובתכנון המוקדם שלו, אך צמצם עד מאוד את מעורבותו באירועים שהתרחשו ביום הרצח עצמו. לטענתו, הוא עצמו לא נכנס לדירת המנוחים, אלא נשאר מחוץ לדירה שם שימש כתצפיתן שתפקידו היה להזהיר את האחרים באמצעות פלאפון מפני המשטרה. גרסה זו של צלקוביץ נתמכה גם על-ידי שטוחין.

           שטוחין היה היחיד שתיאר בהודעותיו את שהתרחש בדירה בעת הרצח. שטוחין מסר שלוש הודעות (ת/24 מיום 15.9.99, ת/28 מיום 15.9.99 ות/29 מ - 29.9.99), ואף שיחזר את המעשה (ת/20 מיום 16.9.99). לדבריו, ביום הרצח הגיעו הארבעה לבאר-שבע, צלקוביץ נשאר למטה והשלושה (שטוחין, קילטון והמערער) עלו לביתו של המנוח. הם נכנסו לדירה, והחליפו אצל המנוח סכום כסף. על-פי התכנון המוקדם בשלב זה ועוד לפני ביצוע השוד, הוא היה אמור לעזוב את הדירה כדי להכין את הרכב שהמתין למטה לנסיעה. אך בעת ששהו בדירה "משהו השתנה". כשקמו לצאת, החזיק אותו המערער בידו, ונתן לקילטון ללכת ראשון. הוא פנה לכיוון הדלת כשהוא הולך אחרי קילטון והמערער אחריו, ולפני שהספיק לצאת את הדירה, "פתאום" התחילו מכות. קילטון נתן מכות למנוח והמערער הכה את המנוחה, הם חנקו אותם בחבלים וחתכו אותם בסכינים. שטוחין לא נטל חלק, לדבריו, בתקיפת המנוחים. המערער וקילטון החלו לחפש בדירה כסף ובשלב זה נשמע צלצול בדלת. הוא פתח את הדלת וראה אישה עומדת בפתח הדירה. המערער יצא ראשון מהדירה, הכה את האישה בפניה וזו נפלה על המדרגות. כל השלושה עזבו את הדירה ונסעו לערד, שם הם רכשו בגדים והחליפו את הבגדים שלבשו בעת הרצח שהיו מוכתמים בדם. בדרכם חזרה דיברו המערער וקילטון עם צלקוביץ בפלאפון, הורו לו לחזור באוטובוס, ולאחר מכן פגשו אותו בדירתו של המערער בחולון.

           הגם ששטוחין קשר עצמו בהודעותיו לאירוע, הוא ניסה להרחיק עצמו ולהפחית ממעורבותו במעשה. הוא חזר בהודעותיו מספר פעמים על כך, כי לא ידע שיהיה רצח, אלא שוד בלבד. לדבריו, הוא גם אמור היה לעזוב את הדירה לאחר החלפת הכסף ולפני השוד. במענה לשאלה מה היו אמורים המערער וקילטון לעשות לאחר שיעזוב את הדירה, השיב שטוחין: "לא הייתי אמור לדעת את זה" (ת/29, עמ' 3). שטוחין אף מרחיק עצמו מהסכינים בהם חתכו, לדבריו, המערער וקילטון את המנוחים. על-פי גרסתו, המערער וקילטון הוציאו את הסכינים משקית שהביאו, אך הוא עצמו לא ידע שהשקית מכילה סכינים, רק כשהחלו המכות והשניים הוציאו מהשקית את הסכינים (ת/24, עמ' 18-19).

           בנושא זה, של מעורבותו של שטוחין במעשה הרצח, גרסתו של שטוחין נסתרת על-ידי צלקוביץ. על-פי גרסתו של האחרון, שטוחין היה אמור להכניס את המערער ואת קילטון לדירתו של המנוח כדי להמיר כסף, אך לדבריו, הוא גם "היה צריך לעזור להם להשבית אותם ולקשור אותם ורק אז לצאת מהדירה ..." (ת/14, עמ' 13). תיאור זה של צלוקביץ את תפקידו של שטוחין במעשה נוגד את גרסתו של האחרון, לפיה הוא היה אמור לצאת את הדירה לאחר החלפת הכספים, כשהוא אינו יודע מה היו אמורים המערער וקילטון לעשות אחר כך, וודאי שלא היה אמור ליטול חלק במעשי האלימות כלפי המנוחים.

           גרסתו של צלקוביץ אינה תואמת את גרסתו של שטוחין גם לגבי מה שהתרחש בפועל בדירה. צלקוביץ לא היה נוכח בעצמו בדירה, אך הוא מסר בהודעתו דברים שסיפר לו קילטון בסמוך לאחר הרצח. לשאלתו של צלקוביץ, מאיין היו להם סכינים, השיב קילטון, כי בעת שישב על המנוח, הוא "ביקש מסטאט [שטוחין] להביא לו סכין ואז סטאט הביא סכין מהמטבח" (עת/14, עמ' 8, ש' 25-27). קילטון אף תלה בשטוחין את הסיבה לרצח המנוחים. כך, משנשאל מדוע רצחו את המנוחים, סיפר צלקוביץ: "מקס [קילטון] הסביר לי שסטאט היה מודאג מאוד וגם סיפר שכאשר היה גר בבאר שבע היה לו תיק במשטרה ויש לו גם תמונה וכפי שסיפר לי מקס סטאט אמר לו שאם להשאיר אותם חיים הם יזהו אותו לפי התמונה והוא מאוד פחד מזה" (ת/14, עמ' 8-9).

           בהיותם של דברים אלה בגדר עדות שמיעה (כפולה) אין להתחשב בהם, כמובן, לגבי תוכנם (פרט לעצם אמירת הדברים על-ידי קילטון). אולם לדברים אלה נודעת חשיבות לעניין התיאום, ליתר דיוק, היעדר התיאום בין גרסאות השניים, בכל הנוגע לתפקידו של שטוחין, על-פי התכנון המוקדם ובפועל, במעשה הרצח. לכך אתייחס בהמשך.

4.             המערער העיד להגנתו בפני בית המשפט, וכפר בכל מעורבות במעשים המיוחסים לו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו בקובעו שהעדות הותירה עליו רושם "עגום".

5.             בית המשפט המחוזי, קיבל, כאמור, את הודעותיהם של  צלקוביץ ושטוחין על-פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. את טענת הסנגור, לפיה אין לקבל את ההודעות כראיה, מאחר ולא הוכח, על-פי סעיף 10א(ב) לפקודה, כי מנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול הניא את צלקוביץ ושטוחין מליתן את העדות, דחה בית המשפט על יסוד הלכת "העד השותק", כפי שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא (דנ"פ 4390/91 מ.י. נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3), 661). בית המשפט המחוזי היה ער לאפשרות שהעלה הסנגור המלומד בטיעוניו, לפיה השניים ניצלו את ההזדמנות שקילטון והמערער לא היו בארץ כדי להטיל עליהם את עיקר האשמה. אולם בית המשפט קמא שלל אפשרות זאת על יסוד ניתוח הודעותיהם של השניים, אשר מצביע, לשיטתו, על היעדר תיאום ואף על סתירות בין ההודעות. בית המשפט המחוזי אף הצביע, כמצוות המחוקק, על ראיות חיזוק להודעות עליהן נעמוד בהמשך.

6.             בפנינו טענו ב"כ המלומדים של המערער, ראשית, כי בית המשפט המחוזי טעה בהחילו על הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין את סעיף 10א(א) ולא את סעיף 10א(ב) לפקודה, וקיבל את ההודעות חרף היעדר הוכחה כי אמצעי פסול הניא את השניים ממתן עדות. ב"כ המערער היו ערים לכך שטענה זו נוגדת את ההלכה שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא. כדי להתגבר על מכשול זה, הם הזמינו אותנו לשוב ולבחון הלכה זו ולשנותה, תוך שהם מעלים טענות רבות כנגד הרציונאל שביסוד אותה הלכה ומצביעים על שיקולים התומכים בשינויה.

           לטענת ב"כ המערערים, אף אם היה מקום לקבל את הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין כראיה על-פי סעיף 10א, לא היה ראוי ליתן בהן אימון. מה גם שבמקרה שלפנינו, קיימת דרישה לחיזוק מוגבר העולה מן הצורך הכפול (עדות שותף והודעה לפי סעיף 10א) בחיזוק ראייתי. לטענתם, מדובר בראשי כנופיות פשע, להם היה אינטרס משותף להסיר מעליהם את האחריות, המלאה או החלקית, לאירוע, והם ניצלו לשם כך את היעדרם של המערער וקילטון מן הארץ ואת הזמן הרב (עשרה חודשים) שחלף מעת הרצח ועד למעצרם, כדי לתאם ביניהם הודעות המפלילות את השניים ומטילות עליהם את עיקר האחריות למעשה הרצח. בהתקיים תיאום בין העדויות, טוענים ב"כ המערער, לא היה גם מקום לעשות שימוש בכל הודעה כראיית חיזוק להודעה האחרת. הודעתו של שטוחין המנסה להפחית את אחריותו למעשה בטענה, כי לא נטל חלק ברצח, לא ידע על כוונת הרצח והופתע מכך שהחלו מכות בדירה, טוענים ב"כ המערער, אינה אמינה גם לגופה. עובדה היא שגרסה זו לא התקבלה על-ידי בית המשפט שדן בעניינו של שטוחין, והיה על בית המשפט לדחותה גם בתיק זה. לטענת ב"כ המערער, בית המשפט המחוזי התעלם גם מן המניעים להפללתו של המערער, הנעוצים "בסכסוך ממושך ורציני" שהיה לו עם שטוחין על רקע חוב כספי. שיקולים נוספים בזכות זיכויו של המערער, טוענים ב"כ המערער, יימצאו: בהיעדר כל ראיה ישירה, שאינה תלויה בהודעותיהם של  צלקוביץ ושטוחין, למעורבותו במעשה. זאת, בניגוד לשטוחין, שטביעת אצבע שלו נמצאה בזירת האירוע; ובהיעדר אפשרות לאתר את מקום הימצאו של המערער  ביום הרצח באמצעות איכון הטלפון הסלולארי שלו, כפי שנעשה לגבי צלקוביץ ושטוחין. בית המשפט קמא גם לא הביא בחשבון את העובדה ששטוחין וצלקוביץ ביצעו קודם לרצח נשוא תיק זה מעשה רצח ושוד נוסף בחולון, שגם אליו הם ניסו לקשור את המערער, ניסיון שנדחה על-ידי הפרקליטות שלא ראתה להגיש נגד המערער כתב אישום באותה פרשה.

           לחלופין, טוענים ב"כ המערער, לא הוצגה בפני בית המשפט המחוזי כל ראיה המצביעה על כך שהמערער, אף אם נטל חלק באירוע, תקף פיזית את המנוחים וגרם או תרם למותם. לאור העובדה שהכוונה מלכתחילה הייתה לבצע שוד, וכלל לא דובר על ביצוע רצח, טוענים ב"כ המערער, יש לראות בעבירת הרצח כעבירה נוספת לפי סעיף 34א(א), ויש להרשיע את המערער, לכל היותר, בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 34א(א). הרשעה כזאת אינה מחייבת הטלת מאסר עולם כעונש חובה (סעיף 34א(ב) לחוק העונשין). בנסיבותיו האישיות של המערער, נטען, היה על בית המשפט להסתפק בעונש מופחת שאינו מאסר עולם.